משנה תורה לרמב"ם  ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה
הלכות גזילה ואבידה פרק יג
א המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה--חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר, מי שאבד לו מין פלוני, יבוא וייתן סימנין, וייטול. אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה, והוזלה--חייב להכריז עליה. ואבן גבוהה הייתה חוץ לירושלים, שעליה היו מכריזין.
ב כיצד מכריז: אם מצא מעות, מכריז מי שאבד לו מטבע--וכן מכריז מי שאבד לו כסות, או בהמה, או שטרות--יבוא וייתן סימנים, וייטול. ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שייתן סימנים מובהקין.
ג בא בעל האבידה, ונתן סימנים שאינן מובהקין--אין מחזירין לו: עד שיאמר סימנים מובהקין. והרמאי--אף על פי שאמר סימנים מובהקין--אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו. אמרו חכמים "והיה עימך עד דרוש אחיך" (דברים כב,ב)--עד שתחקור אחר אחיך, אם רמאי הוא אם לאו.
ד בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה, ובא ונתן סימניה--מחזירין אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי. משרבו הרמאין, התקינו בית דין שיהו אומרין לו, הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול.
ה הסימנים המובהקין--סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום, דין תורה. והמידה או המשקל או המניין או מקום האבידה, סימנין מובהקין הן.
ו באו שניים, זה נתן סימני האבידה, וזה נתן סימניה כמו שנתן האחר--לא ייתן לא לזה ולא לזה; אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחברו, או יעשו פשרה ביניהן.
ז נתן האחד את הסימנים, והשני הביא עדים--ייתן לבעל העדים; זה נתן סימנים, וזה נתן סימנים ועד אחד--הרי העד האחד כמי שאינו, ויניח.
ח [ז] מצא שמלה וכיוצא בה, וזה הביא עדי אריגה שארגו אותה לו, וזה הביא עדים שנפלה ממנו--ייתן לעדי נפילה. זה נתן מידת אורכה, וזה נתן מידת רוחבה--ייתן למי שנתן מידת אורכה: שאפשר שישער הרמאי מידת רוחבה, כשהיה בעליה מתכסה בה. זה נתן מידת אורכה ורוחבה, וזה כיוון משקלותיה--ייתן למי שכיוון משקלה.
ט זה נתן מידת אורכה ורוחבה, וזה נתן מידת האמריות שבה--ייתן למי שנתן מידת אורכה ורוחבה.
י [ח] בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלושה רגלים: רגל ראשון אומר ראשון, שני אומר שני, שלישי מכריז סתם--כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי. ואחר רגל האחרון בשבעת ימים מכריז פעם רביעית, כדי שילך השומע לביתו בשלושה ימים וימשש את כליו, ויחזור בשלושת הימים, וימצא זה המכריז מכריז בשביעי.
יא [ט] משחרב בית המקדש, התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסייות ובבתי מדרשות; משרבו האנסין ואמרו המציאה של מלך היא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודייו.
יב [י] הכריז או הודיע, ולא באו הבעלים--תהיה המציאה מונחת אצלו, עד שיבוא אלייהו. וכל זמן שהאבידה אצלו--אם נגנבה או אבדה, חייב באחריותה; ואם נאנסה, פטור: ששומר אבידה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה, ונפטר מכמה מצוות עשה, כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.
יג [יא] וצריך לבקר את האבידה, ולבודקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה--שנאמר "והשבותו לו" (דברים כב,ב), ראה היאך תשיבנו לו. כיצד: מצא כסות של צמר, מנערה אחת לשלושים יום; ולא ינערנה במקל, ולא בשני בני אדם. ושוטחה על גבי מיטה לצורכה בלבד, אבל לא לצורכה ולצורכו. נזדמנו לו אורחים--לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצורכה, שמא תיגנב.
יד [יב] מצא כלי עץ, משתמש בהן כדי שלא ירקבו. כלי נחושת, משתמש בהן בחמין; אבל לא על ידי האור, מפני שמשחיקן. כלי כסף, משתמש בהן בצונן; אבל לא בחמין, מפני שמשחירן. מצא מגרפות וקורדומות, ישתמש בהן ברך; אבל לא בקשה, מפני שמפחיתן. מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן, הרי זה לא ייגע בהן עד שיבוא אלייהו. וכדרך שאמרו באבידה, כך אמרו בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים.
טו [יג] מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלושים יום; ואם אינו יודע לקרות, גוללן כל שלושים יום. ולעולם לא ילמוד בהן לכתחילה. ולא יקרא פרשה, וישנה; ולא יקרא פרשה, ויתרגם. ולא יפתח בו יתר משלושה דפין. ולא יהיו שניים קוראין בשני עניינות, שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר; אבל קוראין הן בעניין אחד. ולא יקראו שלושה בכרך אחד, ואפילו בעניין אחד. [יד] מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו: שדבר מצוי הוא ביד הכול, ואין עשויין אלא למצותן בלבד.
טז [טו] מצא דבר שיש בו רוח חיים, שהרי צריך להאכילו--אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור--מיטפל בהן שנים עשר חודש מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן; ואם היה שכרן יתר, הרי היתר לבעלים. וכן התרנגולין--מוכר ביציהן, ומאכילן כל שנים עשר חודש; מכאן ואילך, שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם בהמה מחברו.
יז [טז] מצא עגלים וסייחין של רעי, מיטפל בהן שלושה חודשים; ושל בריאה, שלושים יום. אווזים ותרנגולין גדולים, מיטפל בהן שלושים יום. מצא קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מיטפל בהן שלושה ימים; מכאן ואילך, מוכרן בבית דין. וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן, מוכרן בבית דין.
יח [יז] מה יעשה בדמים--יינתנו למוצא, ויש לו רשות להשתמש בהן; לפיכך אם נאנסו, כגון שטרפן גיס או טבעו בים--חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהן: שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן, הרי הן אצלו כשאלה.
יט [יח] במה דברים אמורים, בדמי האבידה הואיל וניטפל בה; אבל מעות אבידה, לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו באונס פטור, שהרי הוא שומר שכר כמו שביארנו.
כ [יט] כל אותן הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין--אם האכילן משלו, נוטל מן הבעלים; וייראה לי שהוא נוטל בלא שבועה, מפני תיקון העולם.
כא [כ] המוצא מציאה לא יישבע, מפני תיקון העולם: שאם אתה אומר יישבע, יניח המציאה והולך כדי שלא יישבע. אפילו מצא כיס, וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו, ואי אפשר שיימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עימו--הרי זה לא יישבע.
|
