משנה תורה להרמב"ם ספר קרבנות הלכות תמורה

הלכות תמורה פרק ב

א  התמורה--היא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו, הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו; ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו, או תחת עולה זו--שהיא תמורה.  וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או תחת עולה שיש לי במקום פלוני--הרי זו תמורה:  והוא, שיש לו.

ב  אבל אם אמר על בהמת חולין, הרי זו תחת עולה, או הרי זו תחת חטאת--לא אמר כלום; וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה.

ג  [ב] היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין ואמר, הרי זו תחת זו--הרי זו תמורה, ולוקה; הניח ידו על בהמת הקדש ואמר, הרי זו תחת זו--הרי זה חיללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה.

ד  [ג] היו לפניו שלוש בהמות קודשי מזבח, ואחת מהן בעלת מום שהרי היא עומדת לפדיון, ושלוש בהמות תמימות חולין, ואמר הרי אלו תחת אלו--הרי שתיים מן החולין תחת שתיים התמימות, ותמורתן תמורה, ולוקה עליהן שתיים.  והבהמה השלישית--היא תחת בעלת מום שנתחללה עליה, ולחללה נתכוון ולא להמיר בה:  שכיון שיש לפניו דרך איסור, והיא התמורה, ודרך היתר, והוא החילול--חזקה היא, שאין אדם מניח ההיתר ועושה האיסור; ולפיכך אינו לוקה שלוש מלקייות.

ה  וכן אם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו, ואחת מהן בעלת מום--אינו לוקה אלא תשע מלקייות:  שהבהמה העשירית--לחללה נתכוון, ולא להמיר בה; שאף על פי שהוחזק זה במלקייות הרבה, הואיל ויש שם דרך היתר, אינו מניח דבר ההיתר, ועושה האיסור.

ו  שתי בהמות של הקדש, ואחת מהן בעלת מום, ושתי בהמות של חולין, ואחת מהן בעלת מום, ואמר הרי אלו תחת אלו--הרי התמימה תמורת התמימה, ולוקה אחת; ובעלת המום מחוללת על בעלת המום--שאינו מניח ההיתר, ועושה האיסור.

ז  [ד] האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים--דבריו קיימין, ותימכר, ויביא בחצי דמיה תמורת עולה, ובחצי דמיה תמורת שלמים.  אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים--אם לכך נתכוון מתחילה, דבריו קיימין; ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה, וחזר ואמר ותמורת שלמים--אף על פי שחזר בתוך כדי דיבור--אין תופסין אלא לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה בלבד.