משנה תורה להרמב"ם ספר קרבנות הלכות מחוסרי כפרה

הלכות מחוסרי כפרה פרק ד

א  כשיתרפא הצרוע מצרעתו, אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים, ומגלחין את כל בשרו, ומטבילין אותו--אחר כל זאת, ייכנס לירושלים, ומונה שבעת ימים, וביום השביעי מגלח תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה, וטובל; והרי הוא טבול יום, ומעריב שמשו.  ולמחר בשמיני, טובל פעם שנייה; ואחר כך, מקריבין קרבנותיו.

ב  ומפני מה טובל בשמיני, אחר שטבל מאמש--מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה; ושמא נטמא, אחר שטבל.  לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם, אף על פי שלא הסיח דעתו.

ג  [ב] נתאחר ולא גילח בשביעי, וגילח בשמיני או אחר כמה ימים--ביום שיגלח יטבול, ויעריב שמשו; ולמחר יביא קרבנותיו, אחר שיטבול פעם שנייה כמו שביארנו.

ד  כיצד עושין לו:  המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל, כנגד פתח מזרחי, ופניו למערב; ושם עומדין כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותם, ושם משקין את הסוטות.  והכוהן לוקח האשם של מצורע, כשהוא חי, ומניף אותו עם לוג השמן במזרח, כדרך כל התנופות; ואם הניף זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו--יצא.

ה  ואחר כך מביא את האשם למצורע עד הפתח, ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו, ושוחטין אותו מיד.  ומקבלין שני כוהנים את דמו--אחד מקבל בכלי, לזורקו על גבי המזבח.  ואחד בידו הימנית, ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית; ואם שינה וקיבל בשמאל תחילה, פסל.

ו  הכוהן שקיבל מקצת הדם בכלי--מוליכו, וזורקו על המזבח תחילה.  ואחר כך יבוא הכוהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכוהן מבפנים והמצורע מבחוץ; ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכוהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית, וייתן על בוהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית, וייתן על בוהן רגלו.  ואם נתן על השמאל, לא יצא.  ואחר כך מקריב חטאתו, ועולתו.

ז  ואחר שייתן הדם על הבהונות, נוטל הכוהן מלוג השמן, ויוצק לתוך כפו של חברו השמאלית; ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא.  וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילת אצבע בשמן; ואם הזה, ולא כיוון כנגד בית קודש הקודשים--כשרות.

ח  ואחר כך יבוא אצל המצורע, וייתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך אוזן ובוהן יד ובוהן רגל; והנותר מן השמן שבכפו, ייתננו על ראש המיטהר.  ואם לא נתן, לא כיפר.  ושאר הלוג, מתחלק לכוהנים.

ט  [ג] שיירי הלוג--אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה, כשאר קודשי קודשים:  שהרי הוקש לאשם.  ואסור לאכול מלוג השמן, עד שייתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות; ואם אכל--לוקה, כאוכל קודשים קודם זריקה.