משנה תורה לרמב"ם -> ספר קדושה -> הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק א

א  הבא על אחת מכל העריות--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אשר יעשה, מכול התועבות האלה--ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), שניהם חייבין הבועל והנבעל; ואם היו שוגגין, חייבין חטאת קבועה.  ויש מן העריות שהיא במיתת בית דין, יתר על הכרת השווה בכולן.

ב  אותן העריות שיש בהן מיתת בית דין--אם היו שם עדים והתראה, ולא פירשו ממעשיהם--ממיתין אותן, במיתה האמורה בהן.  [ג] ואפילו היה העובר תלמיד חכמים--אין ממיתין ולא מלקין, עד שתהיה שם התראה:  שלא ניתנה התראה בכל מקום, אלא להבחין בין שוגג למזיד.

ג  [ד] העריות שיש בהן מיתת בית דין--מהן שמיתתן בסקילה, ומהן שמיתתן בשריפה, ומהן בחנק.  ואלו שמיתתן בסקילה--הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.

ד  [ה] ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה--הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.

ה  [ו] אין לך ערווה בחנק, אלא אשת איש בלבד--שנאמר "מות יומת הנואף, והנואפת" (ויקרא כ,י); ומיתה האמורה בתורה סתם, היא חנק.  ואם הייתה בת כוהן--היא בשריפה ובועלה בחנק, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . ." (ויקרא כא,ט).  ואם הייתה נערה מאורסה--שניהם בסקילה, שנאמר "כי יהיה נערה בתולה . . . וסקלתם אותם באבנים" (דברים כב,כג-כד).  וכל מקום שנאמר בתורה "מות יומתו . . . דמיהם בם" (ויקרא כ,יא; ויקרא כ,יב; ויקרא כ,יג; ויקרא כ,טז; ויקרא כ,כז), הרי הן בסקילה.

ו  [ז] ושאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה--בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כרתות לוקין.

ז  [ח] הבא על אחת מחייבי לאוין--במזיד, לוקה הוא והיא; בשוגג, פטורין מכלום.  והבא על אחת מן השנייות במזיד, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.  אבל הבא על אחת מחייבי עשה, אינו לוקה; ואם הכו אותם בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה, הרשות בידם.

ח  [ט] אנוס פטור מכלום--מן המלקות, ומן הקרבן, ואין צריך לומר מן המיתה:  שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).  במה דברים אמורים, בשנאנס הנבעל; אבל הבועל--אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת.  ואישה שתחילת ביאתה באונס, וסופה ברצון--פטורה מכלום:  שמשהתחיל לבעול באונס, אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו, כופה אותה לרצות.

ט  [י] המכניס ראש העטרה בלבד--הוא הנקרא מערה, מלשון "את מקורה הערה" (ויקרא כ,יח); והמכניס כל האבר, הוא הנקרא גומר.  וכל הביאות האסורות, אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע, ואף על פי שפירש ולא גמר:  כיון שהכניס ראש העטרה--נתחייבו שניהם מיתת בית דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות.

י  ואחד הבא על האישה כדרכה, ואחד הבא עליה שלא כדרכה--משיערה בה--יתחייבו שניהן מיתה, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות:  בין שהיו שוכבין, בין שהיו עומדים--על הכנסת העטרה הוא החיוב.

יא  כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים, או מי שנולד כך, סריס חמה--אף על פי שהכניס את האבר בידו--אינו חייב לא כרת, ולא מלקות, ואין צריך לומר מיתה:  שאין זו ביאה.  אבל פוסל הוא מן התרומה; ובית דין מכין את שניהם, מכת מרדות.

יב  הבא על ערווה מן העריות כמתעסק, אף על פי שאין כוונתו לכך--חייב; וכן בחייבי לאוין, ובשנייות.  אבל הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום; ואין צריך לומר בחייבי לאוין, שהוא פטור.  והבא על הטריפה, או ששכב עם בהמה טריפה--חייב:  חי הוא, אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין, ועדיין היא מפרכסת--הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

יג  כל אישה אסורה מאלו--אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה--גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה.  ואם הייתה פחותה מזה--הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה.  וכן אישה גדולה שבא עליה קטן--אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור.  ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין.

יד  הבא על הזכור, או הביא זכור עליו--כיון שהערה--אם היו שניהם גדולים, נסקלים:  שנאמר "ואת זכר--לא תשכב, משכבי אישה" (ויקרא יח,כב), בין שהיה בועל או נבעל.  ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--זה שבא עליו או הביאו על עצמו, נסקל; והקטן, פטור.  ואם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע.

טו  אחד הבא על הזכור, או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו--חייב; ואם בא עליו דרך נקבותו, פטור.  והטומטום, ספק הוא; לפיכך הבא על הטומטום, או על אנדרוגינוס דרך נקבותו--מכין אותו מכת מרדות.  והאנדרוגינוס מותר לישא אישה.

טז  הבא על הבהמה, או שהביא בהמה עליו--שניהן נסקלין, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כג):  בין שרבעה בין שהביאה עליו.  ואחד בהמה, ואחד חיה ועוף--הכול בסקילה; ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה, שנאמר "ובכל בהמה":  אפילו ביום לידתה, הבא עליה--בין כדרכה, בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה, או הערת בו--חייב.

יז  קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או הביאה עליו--היא נסקלת על ידו, והוא פטור; היה בן תשע או פחות, אין סוקלין את הבהמה.  וכן קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה או חיה עליה--בין בהמה גדולה, בין בהמה קטנה, כיון שהערת בה הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--הבהמה נסקלת; והיא, פטורה.  ואם הייתה גדולה, שניהן נסקלין; ואם הייתה מבת שלוש שנים ולמטה, אין הבהמה נסקלת.

יח  וכן השוכב עם בהמה בשגגה, והאישה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה--אין הבהמה נסקלת על ידן, ואף על פי שהן גדולים.

יט  כל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן--הקטן פטור, והגדול חייב כמו שביארנו.  אחד ער ואחד ישן, הישן פטור.  אחד מזיד ואחד שוגג--המזיד חייב, והשוגג מביא קרבן.  אחד אנוס ואחד ברצון--האנוס פטור, כמו שביארנו.

כ  [יט] ואין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה, והכניס כמכחול בשפופרת--אלא משיראו אותן דבוקין זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו; ואין אומרים, שמא לא הערה:  מפני שחזקת צורה זו שהערה.

כא  [כ] מי שהוחזק בשאר בשר--דנין בו על פי החזקה, אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב; ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין, על חזקה זו.  כיצד:  הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אימו, ובא עליה בעדים--הרי זה לוקה או נשרף או נסקל:  ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו, או אימו, או בתו--אלא בחזקה בלבד.

כב  ומעשה באישה אחת שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתפה, והגדילתו בחזקת שהוא בנה, ובא עליה; והביאוה לבית דין, וסקלוה.  ראיה לדין זה, מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת--ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו, אלא בחזקה; כך שאר הקרובים, בחזקה.

כג  [כא] איש ואישה שבאו ממדינת הים, הוא אומר אשתי, והיא אומרת בעלי--אם הוחזקה בעיר שלושים יום שהיא אשתו, הורגין עליה; אבל בתוך השלושים יום, אין הורגין עליה משום אשת איש.

כד  [כב] האישה שהוחזקה נידה בשכונותיה, בעלה לוקה עליה משום נידה.  המקנא לאשתו, ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאת, והיה בעלה כוהן, ובא עליה אחר כך--הרי זה לוקה עליה, משום זונה:  אף על פי שעיקר העדות בעד אחד, כבר הוחזקה בו זונה.

כה  [כג] האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה--אף על פי שהוא נאמן, ותינשא לו--אם זינת, אינה נסקלת על פיו:  עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם.  וכן האישה שאמרה מקודשת אני--אינה נהרגת על פיה, עד שיהיו שם עדים או תוחזק.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך