משנה תורה להרמב"ם ספר זמנים הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה פרק א

א  כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה" (שמות יב,טו); בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה:  אחד האוכל, ואחד הממחה ושותה.

ב  החמץ בפסח, אסור בהניה--שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג), לא יהא בו היתר אכילה.  והמניח חמץ ברשותו בפסח--אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין:  שנאמר "ולא ייראה לך שאור--בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), ונאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט); ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.

ג  אינו לוקה משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט) אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו--כדי שיעשה מעשה.  אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו--אף על פי שעבר על שני לאוין--אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה; ומכין אותו, מכת מרדות.

ד  חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים:  מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס--כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.

ה  חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו--הרי זה אוסר בכל שהוא.  וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח--אף על פי שהוא אסור בהניה--אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח:  שלא קנסו ואסרו, אלא בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת באכילה, לאחר הפסח.

ו  אין חייבין כרת, אלא על אכילת עצמו של חמץ.  אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושיכר המדי, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן--אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת:  שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ).  במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים--הוא שלוקה מן התורה; אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים--אף על פי שאסור לו לאכול--אם אכל, אינו לוקה אלא מכת מרדות.

ז  האוכל מן החמץ עצמו בפסח, כל שהוא--הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג).  ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית; והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ח  אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום.  וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה--שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח:  כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה--לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.

ט  ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא ייגע באיסור תורה, ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהניה, שעה שישית מדברי סופרים; ושאר היום משביעית ומעלה, מן התורה.

י  שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ--גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית.  ואינו אסור בהניה, בשעה חמישית.  לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין; עד שתגיע שעה שישית, שורפין הכול.

יא  [י] הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר, עד סוף שעה רביעית; ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו; והאוכל בשעה שישית, מכין אותו מכת מרדות.  והאוכל מתחילת שעה שביעית, לוקה.