 |
תלמוד ירושלמי  סדר נשים סוטה
מסכת סוטה פרק ב
דף ט, א פרק ב הלכה א גמרא מעתה כדי ליגעה. אלא כדי להטיל אימה עליה. מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה. כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו. ותני ר' חייה ופליג לקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה. לאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. אמר ליה הקומץ יקרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן. ואת אמר מנחתה. ואלא מה דאישתעי קריא אישתעי' מתניתא. (במדבר ה) והביא את קרבנה עליה. בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. ייבא כיי דרבי יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן שלא מדעתן. ואילו הן הזב והזבה והמצורע והיולדת שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה. ניחא זב וזבה ומצורע. ויולדת. ויש קטנה יולדת. לא כן אמר רבי רדיפה ר' יונה בשם רב הונה עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים. משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת. מאי כדון. שכן אדם מפריש על בתו קטנה. מכיון שהביאה לו כבר יצאה מרשות אביה. אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת. וכאן סוטה קטנה אין את יכול. דמר ר' זעירא רבי יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה. וחרשת אין את יכול דכתיב (במדבר ה) ואמרה האשה אמן אמן. אמר ר' אבין מכיון דכתיב (דברים יד) ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב
|
