| |
משנה  סדר נזיקין עדייות
מסכת עדייות פרק א
א,א שמאי אומר, כל הנשים, דיין שעתן; הלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה; והמשמשת בעידים--הרי זו כפקידה, וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.
א,ב שמאי אומר, מקב חלה; הלל אומר, מקביים. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא קב ומחצה, חייבין בחלה. משהגדילו המידות אמרו, חמשת רבעים חייבין. רבי יוסי אומר, חמישה פטורין; חמישה ועוד, חייבין.
א,ג הלל אומר, מלא הין מים שאובין, פוסלין את המקוה--שאדם חייב לומר כלשון רבו; שמאי אומר, תשעת קבין. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים, והעידו משם שמעיה ואבטליון, ששלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו את דבריהם.
א,ד ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן: ללמד לדורות הבאין, שלא יהא אדם עומד על דברו--שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.
א,ה ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין: שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמניין. היה גדול ממנו בחכמה, אבל לא במניין, במניין, אבל לא בחכמה--אינו יכול לבטל את דברו: עד שיהא גדול ממנו בחכמה, ובמניין.
א,ו אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן: שאם יאמר אדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.
א,ז בית שמאי אומרין, רובע עצמות מן העצמים, בין משניים ובין משלושה; בית הלל אומרין, רובע עצמות מן הגווייה, מרוב הבניין או מרוב המניין. שמאי אומר, אפילו מעצם אחד.
א,ח כרשיני תרומה--בית שמאי אומרין, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה; בית הלל אומרין, שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה. שמאי אומר, יאכלו צריד; רבי עקיבה אומר, כל מעשיהם בטומאה.
א,ט הפורט סלע ממעות מעשר שני--בית שמאי אומרין, בכל הסלע מעות; ובית הלל אומרין, בשקל כסף ובשקל מעות. רבי מאיר אומר, אין מחללין כסף ופירות על הכסף; וחכמים מתירין.
א,י הפורט סלע של מעשר שני בירושלים--בית שמאי אומרין, בכל הסלע מעות; ובית הלל אומרין, בשקל כסף ובשקל מעות. הדנים לפני חכמים אמרו, בשלושה דינרים כסף ובדינר מעות. רבי עקיבה אומר, בשלושה דינרים כסף וברבעת כסף וברבעת מעות. רבי טרפון אומר, ארבעה אספרי כסף. שמאי אומר, יניחנה בחנות, ויאכל כנגדה.
א,יא כיסא של כלה שניטלו חיפוייו--בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין; שמאי אומר, אף מלבן של כיסא, טמא. כיסא שקבעו בעריבה--בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין; שמאי אומר, אף העשוי בה.
א,יב אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: האישה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא; מת בעלי, תתייבם. ובית הלל אומרין, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד. אמרו להן בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה ממדינת הים; לא דברו בקציר, אלא בהווה. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. בית שמאי אומרין, תינשא ותיטול כתובה; ובית הלל אומרין, תינשא ולא תיטול כתובה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, התרתם את הערוה החמורה, לא תתירו את הממון הקל. אמרו להן בית הלל, מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה. אמרו להן בית שמאי, והלוא מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליך. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
א,יג מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--עובד את עצמו יום אחד, ואת רבו יום אחד, כדברי בית הלל. בית שמאי אומרין, תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם: לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול; ייבטל--והלוא לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה,יח). אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
א,יד כלי חרס מציל על הכול, כדברי בית הלל; בית שמאי אומרין, אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל, מפני מה. אמרו להם בית שמאי, מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל, והלוא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו. אמרו להם בית שמאי, כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו, לעצמו טיהרנו; אבל כשטיהרת את הכלי, טיהרת לך ולו. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
מסכת עדייות פרק ב
ב,א רבי חנינה סגן הכוהנים העיד ארבעה דברים: מימיהם של כוהנים, לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. הוסיף רבי עקיבה, מימיהם של כוהנים, לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו.
ב,ב אמר רבי חנינה סגן הכוהנים, מימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. אמר רבי עקיבה, מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה--שייאותו הכוהנים בעורו; וחכמים אומרין, אין לא ראיתי ראיה, אלא יוצא לבית השריפה.
ב,ג אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלווה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. לפי דרכך אתה למד, שהאישה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ועל המחט הנמצאת בבשר--שהסכין והידיים טהורות, והבשר טמא; ואם נמצאת בפרש, הכול טהור.
ב,ד שלושה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה: על ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה, שהיא חיבור; ואם הייתה כמין כובע, אינה חיבור. ועל שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה--אם נקצרת עם הקמה, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים. ועל גינה קטנה שהיא מוקפת עריס--אם יש בה כמלוא בוצר וסלו מכאן, ומלוא בוצר וסלו מכאן--תזרע; ואם לאו, לא תזרע.
ב,ה שלושה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר; ופירשן רבי יהושוע בן מתיה: המפיס מורסה בשבת--אם לעשות לה פה, חייב; ואם להוציא ממנה ליחה, פטור. והצד נחש בשבת--אם כמתעסק שלא יישכנו, פטור; ואם לרפואה, חייב. ועל לפסין אירונייות--שהן טהורות באוהל המת, וטמאות במשא הזב; רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, אף במשא הזב טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן.
ב,ו שלושה דברים אמר רבי ישמעאל, ולא הודה לו רבי עקיבה: השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום--שרבי ישמעאל אומר, יגמור משתחשך; ורבי עקיבה אומר, לא יגמור.
ב,ז שלושה דברים אמרו לפני רבי עקיבה--שניים משום רבי אליעזר, ואחד משום רבי יהושוע. שניים משום רבי אליעזר: יוצאה אישה בעיר של זהב; מפריחי יונים, פסולים לעדות. ואחד משום רבי יהושוע: השרץ בפי החולדה מהלכת על גבי כיכרות של תרומה--ספק נגע וספק לא נגע, ספקו טהור.
ב,ח שלושה דברים אמר רבי עקיבה: על שניים הודו לו, ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין, שהוא טמא מדרס, ועל שיירי תנור ארבעה, שהיו אומרין שלושה; והודו לו. ועל אחד לא הודו לו: על כיסא שניטלו שניים מחיפוייו זה בצד זה--שרבי עקיבה מטמא, וחכמים מטהרין.
ב,ט הוא היה אומר, האב זוכה לבן, בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובשנים, ובמספר דורות לפניו הוא הקץ--שנאמר "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא,ד); אף על פי שנאמר "ועבדום, ועינו אותם--ארבע מאות, שנה" (בראשית טו,יג), אמר "ודור רביעי, ישובו הנה" (בראשית טו,טז).
ב,י אף הוא אמר חמישה דברים של שנים שנים עשר חודש. משפט דור המבול, שנים עשר חודש; משפט איוב, שנים עשר חודש; משפט המצריים, שנים עשר חודש; משפט גוג לעתיד לבוא, שנים עשר חודש; משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש--שנאמר "והיה, מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו,כג). רבי יוחנן בן נורי אומר, מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת, בשבתו" (ישעיהו סו,כג).
מסכת עדייות פרק ג
ג,א כל המטמאין באוהל, שנחלקו והכניסן לתוך הבית--רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין. כיצד: הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה או נושאן, ובמת, הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית, או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, מאהיל על כשני חציי זיתים, מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו--רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין. אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או מאהיל על כחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית--טהור. אמר רבי מאיר, אף בזה--רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין. הכול טמא--חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האוהל. זה הכלל--כל שהוא משם אחד, טמא; משני שמות, טהור.
ג,ב אוכל פרוד, אינו מצטרף, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, מצטרף. מחללין מעשר שני על אסימון, דברי רבי דוסא; וחכמים אוסרין. מטבילין ידיים לחטאת, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.
ג,ג מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה--רבי דוסא מתיר לזרים, וחכמים אוסרין. חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס--חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, חמש רחלות גוזזות כל שהן.
ג,ד כל החוצלות טמאות טמא מת, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, מדרס. כל הקליעות טהורות, חוץ משל גלגילון, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, כולם טמאות, חוץ משל צמרים.
ג,ה הקלע שבית קיבול שלה אריג, טמאה; ושל עור--רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין. נפסק בית אצבע שלה, טהורה; בית הפקיע שלה, טמאה.
ג,ו השבויה אוכלת בתרומה, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, יש שבויה אוכלת, ויש שבויה שאינה אוכלת. כיצד: האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני--אוכלת; ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני--אינה אוכלת.
ג,ז ארבעה ספקות--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין. כיצד: הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, הטומאה ברשות היחיד והטהרה ברשות הרבים, הטהרה ברשות היחיד והטומאה ברשות הרבים--ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט--רבי יהושוע מטמא, וחכמים מטהרין.
ג,ח שלושה דברים--רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין: מסמר של שולחני, וארון של גרוסות, ומסמר של אבן השעות--רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין.
ג,ט ארבעה דברים--רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין: כסוי טני של מתכת של בעלי בתים, ותלוי המגרדות, וגולמי כלי מתכות, וטבלה שנחלקה לשניים. ומודים חכמים לרבן גמליאל, בטבלה שנחלקה לשניים, אחד גדול ואחד קטן--הגדול טמא, והקטן טהור.
ג,י שלושה דברים--רבן גמליאל מחמיר, כדברי בית שמאי: אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין את פיתן גריצות אלא רקיקין. אמר רבן גמליאל, מימיהם של בית אבא, לא היו אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. אמרו לו, מה נעשה להן לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן, ומקילין על כל ישראל להיות אופין את פיתן גריצות וחורי.
ג,יא אף הוא אמר שלושה דברים להקל: מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין.
ג,יב שלושה דברים--רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין: פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין פלפלין בריחיים שלהם. רבי יהודה אומר, אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שהוא עושה חבורה; אבל מקרצפין. וחכמים אומרין, אין מקרדין, אף לא מקרצפין.
מסכת עדייות פרק ד
ד,א אלו דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל: ביצה שנולדה ביום טוב--בית שמאי אומרין, תיאכל; ובית הלל אומרין, לא תיאכל. בית שמאי אומרין, שאור כזית, וחמץ ככותבת; ובית הלל אומרין, זה וזה כזית.
ד,ב השוחט חיה ועוף ביום טוב--בית שמאי אומרין, יחפור בדקר, ויכסה; ובית הלל אומרין, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן. ומודים שאם שחט--שיחפור בדקר, ויכסה; ושאפר הכירה מוכן.
ד,ג בית שמאי אומרין, הפקר לעניים, הפקר; ובית הלל אומרין, אינו הפקר--עד שיופקר אף לעשירים, כשמיטה. כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין, ושכחו--בית שמאי אומרין, אינו שכחה; ובית הלל אומרין, שכחה.
ד,ד העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו--בית שמאי אומרין, אינו שכחה; ובית הלל אומרין, שכחה.
ד,ה כרם רבעי--בית שמאי אומרין, אין לו חומש, ואין לו ביעור; ובית הלל אומרין, יש לו. בית שמאי אומרין, יש לו פרט, ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן; ובית הלל אומרין, כולו לגת.
ד,ו חבית של זיתים מגולגלין--בית שמאי אומרין, אינו צריך לנקב; ובית הלל אומרין, צריך לנקב. ומודים, שאם נקבה, וסתמוה שמרים--שהיא טהורה. הסך שמן טהור, ונטמא, וירד לטבול--בית שמאי אומרין, אף על פי שהוא מנטף, טהור; ובית הלל אומרין, כדי סיכת אבר קטן. אם היה שמן טמא מתחילתו--בית שמאי אומרין, כדי סיכת אבר קטן; ובית הלל אומרין, כמשקה טופח. רבי יהודה אומר משום בית הלל, טופח ומטפיח.
ד,ז האישה מתקדשת בדינר ובשווה דינר, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה. כמה היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקי. בית שמאי אומרין, פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן; ובית הלל אוסרין. איזה הוא גט ישן, כל שנתייחד עימה מאחר שכתבו לה. המגרש את אשתו, ולנה עימו בפונדקי--בית שמאי אומרין, אינה צריכה הימנו גט שני; ובית הלל אומרין, צריכה הימנו גט שני. אימתיי, בזמן שנתגרשה מן הנישואין; ומודים בנתגרשת מן האירוסין--שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין ליבו גס בה.
ד,ח בית שמאי מתירין את הצרות לאחים, ובית הלל אוסרין. חלצו--בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין. נתייבמו--בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין. אף על פי שאלו פוסלין, ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו.
ד,ט שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות ואחד מפנה--מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה מפנה מאמר, ואחר כך מת אחיו השני--בית שמאי אומרין, אשתו עימו, והלז תצא משום אחות אישה; ובית הלל אומרין, מוציא את אשתו בגט וחליצה, ואשת אחיו בחליצה. זו היא שאמרו, אי לו על אשתו, ואי לו על אשת אחיו.
ד,י המדיר את אשתו מתשמיש המיטה--בית שמאי אומרין, שתי שבתות; ובית הלל אומרין, שבת אחת. המפלת אור לשמונים ואחד--בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין. סדין בציצית--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין. כלכלת שבת--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.
ד,יא מי שנדר נזירות מרובה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ--בית שמאי אומרין, נזיר שלושים יום; ובית הלל אומרין, נזיר כתחילה. מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו, אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש--בית שמאי אומרין, נתחלקה העדות, אין כאן נזירות; ובית הלל אומרין, יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים.
ד,יב אדם שהוא נתון תחת הסדק--בית שמאי אומרין, אינו מביא את הטומאה; ובית הלל אומרין, אדם חלול הוא, והצד העליון מביא את הטומאה.
מסכת עדייות פרק ה
ה,א רבי יהודה אומר, שישה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל: דם נבילות--בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. ביצת הנבילה--אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק, מותרת; ואם לאו, אסורה, כדברי בית שמאי. ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה, מפני שגדלה באיסור. דם נוכרית, ודם טהרה של מצורעת--בית שמאי מטהרין; ובית הלל אומרין, כרוקה וכמימי רגליה. אוכלין פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין אוכלין בטובה. החמת--בית שמאי אומרין, צרורה עומדת; ובית הלל אומרין, אף על פי שאינה צרורה.
ה,ב רבי יוסי אומר, שישה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל: העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, לא עולה, ולא נאכל. תורמין זיתים על השמן, וענבים על היין, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין תורמין. הזורע ארבע אמות שבכרם--בית שמאי אומרין, קידש שורה אחת; ובית הלל אומרין, קידש שתי שורות. המעיסה--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין. מטבילין בחרדלית, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, אין מטבילין. גר שנתגייר ערב פסחים--בית שמאי אומרין, טובל ואוכל פסחו לערב; ובית הלל אומרין, הפורש מן העורלה, כפורש מן הקבר.
ה,ג רבי שמעון אומר, שלושה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל: קוהלת אינה מטמאה את הידיים, כדברי בית שמאי; ובית הלל אומרין, מטמאה את הידיים. מי חטאת שעשו מצותן--בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. והקצח--בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. וכן למעשרות.
ה,ד רבי אליעזר אומר, שני דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל: דם יולדת שלא טבלה--בית שמאי אומרין, כרוקה וכמימי רגליה; ובית הלל אומרין, מטמא לח ויבש. ומודים ביולדת בזוב, שהוא מטמא לח ויבש.
ה,ה ארבעה אחים, שניים מהן נשואין לשתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות--הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות; ואם קדמו וכנסו, יוציאו. רבי אליעזר אומר משום בית שמאי, יקיימו; ובית הלל אומרין, יוציאו.
ה,ו עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו, עקביה, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם, מוטב לי להיקרות שוטה כל ימיי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום--שלא יאמרו, בשביל שררה, חזר בו. הוא היה מטמא שיער פקודה, ודם הירוק; וחכמים מטהרין. הוא היה מתיר שיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו; וחכמים אוסרין. הוא היה אומר, אין משקין לא את הגיורת, ולא את שפחה משוחררת; וחכמים אומרין, משקין. אמרו לו, מעשה בכורכמית שפחה משוחררת שהייתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון. אמר להם, דוגמא השקוה. ונידוהו; ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו. אמר רבי יהודה, חס ושלום שעקביה נתנדה, שאין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה וביראת חטא, כעקביה בן מהללאל; ואת מי נידו--את אלעזר בן הנוד, שפיקפק בטהרת הידיים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו--ללמד שכל המנודה, ומת בנידויו--בית דין סוקלין את ארונו.
ה,ז בשעת מיתתו אמר לבנו, בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו, אתה, למה לא חזרת בך. אמר לו, אני שמעתי מפי המרובין, והם שמעו מפי המרובין; אני עמדתי בשמועתי, והן עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד, ומפי המרובין; מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין. אמר לו, אבא, פקד עליי לחבריך. אמר לו, איני מפקד. אמר לו, שמא עוולה מצאת בי. אמר לו, לאו; מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך.
מסכת עדייות פרק ו
ו,א רבי יהודה בן בבא העיד חמישה דברים: שממאנין את הקטנות, ושמשיאין את האישה על פי עד אחד, ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח, ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.
ו,ב העיד רבי יהושוע ורבי נחוניה בן אלנתן איש כפר הבבלי, על אבר מן המת שהוא טמא, שרבי אליעזר אומר, לא אמרו אלא אבר מן החי. אמרו לו, והלוא קל וחומר הוא: ומה אם החי שהוא טהור, אבר הפורש ממנו טמא--המת שהוא טמא, אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא. אמר להם, לא אמרו אלא על אבר מן החי. דבר אחר, מרובה טומאת החיים מטומאת המתים: שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו, לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף, לטמא אוכלים ומשקין--מה שאין המת מטמא.
ו,ג כזית בשר הפורש מאבר מן החי--רבי אליעזר מטמא, ורבי יהושוע ורבי נחוניה מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי--רבי נחוניה מטמא, ורבי אליעזר ורבי יהושוע מטהרין. אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אמר להם, מצינו שאבר מן החי, כמת שלם; מה המת, כזית בשר הפורש ממנו טמא--אף אבר מן החי, כזית בשר הפורש ממנו יהא טמא. אמרו לו, לא, אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת, שכן טימאת עצם כשעורה הפורש ממנו--תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו. אמרו לו לרבי נחוניה, מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי. אמר להם, מצינו שאבר מן החי, כמת שלם; מה המת, עצם כשעורה הפורש הימנו טמא--אף אבר מן החי, עצם כשעורה הפורש ממנו יהא טמא. אמרו לו, לא, אם טימאת עצם כשעורה הפורש מן המת, שכן טימאת כזית בשר הפורש ממנו--תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת כזית בשר הפורש ממנו. אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לחלוק את מידתך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם. אמר להם, מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות--שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות. דבר אחר, אבר שיש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאוהל; חסר הבשר, טמא; חסר העצם, טהור. אמרו לו לרבי נחוניה, מה ראית לחלוק את מידתך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם. אמר להם, מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר--שהבשר הפורש מן החי טהור, ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא. דבר אחר, כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל, רובע עצמות מטמאין במגע ובמשא ובאוהל; חסר הבשר, טהור; חסר רובע עצמות--אף על פי שטהר מלטמא באוהל, מטמא במגע ובמשא. דבר אחר, כל בשר המת שהוא פחות מכזית, טהור; רוב בניינו ורוב מניינו של מת--אף על פי שאין בו רובע, טמאים. אמרו לו לרבי יהושוע, מה ראית לטהר בשניהם. אמר להם, לא, אם אמרתם במת, שיש בו רוב ורובע ורקב--תאמרו בחי, שאין בו רוב ורובע ורקב.
מסכת עדייות פרק ז
ז,א העיד רבי יהושוע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכוהן כלום, שרבי אליעזר אומר, חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן; וחכמים אומרין, אין חייב באחריותו, אלא כפדיון מעשר שני.
ז,ב העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים, שהוא טהור: שמשנה הראשונה, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים, לא פסלו את צירן.
ז,ג העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין, שהן כשרים. מעשה היה בבירת פליא; ובא מעשה לפני חכמים, והכשירו.
ז,ד העיד רבי צדוק על הזוחלים שקילחן בעלי אגוז, שהן כשרים. מעשה היה באהליה; ובא מעשה ללשכת הגזית, והכשירו.
ז,ה העיד רבי יהושוע ורבי יקים איש חדיד על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ, שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר. העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות--שאם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; ואם גילח יום שישים חסר אחד, יצא--שיום שלושים עולה לו מן המניין.
ז,ו העיד רבי יהושוע ורבי פפייס על ולד של שלמים, שיקרב שלמים: שרבי אליעזר אומר, ולד שלמים לא יקרב שלמים; וחכמים אומרין, יקרב. אמר רבי פפייס, אני מעיד שהייתה לנו פרה זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג.
ז,ז והן העידו על ארוכות של נחתומין, שהן טמאות, שרבי אליעזר מטהר. והן העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה, שהוא טמא, שרבי אליעזר מטהר. והן העידו שמעברין את השנה בכל אדר, שהיו אומרין עד הפורים; והן העידו שמעברין את השנה על תנאי. מעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מאגמון שבסוריה, ושהה לבוא, ועיברו את השנה על תנאי, כשירצה רבן גמליאל; וכשבא אמר להם, רוצה אני, ונמצאת השנה מעוברת.
ז,ח העיד מנחם בן סגנאי על מוסף יורה של שולקי זיתים, שהוא טמא, ועל של צבעים, שהוא טהור--שהיו אומרין, חילוף הדברים.
ז,ט העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החירשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט. ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן, שהיא אוכלת בתרומה; ואם מתה, בעלה יורשה. ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שייתן את דמיו. ועל החטאת הגזולה, שלא נודעה לרבים--שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח.
מסכת עדייות פרק ח
ח,א העיד רבי יהושוע בן בתירה על דם נבילות, שהוא טהור. העיד רבי שמעון בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו, שטימא את כולו; הוסיף רבי עקיבה, הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן, שפסל את כולם.
ח,ב העיד רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכוהן על הקטנה בת ישראל שנישאת לכוהן, שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה, אף על פי שלא נבעלה. העיד רבי יוסי הכוהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון, וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידין אותה, שלא נסתרה ושלא נטמאה. אמרו להן חכמים, אם מאמינים אתם שהורהנה, האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה; ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה, אל תאמינו שהורהנה.
ח,ג העיד רבי יהושוע ורבי יהושוע בן בתירה על אלמנת עיסה, שהיא כשרה לכהונה; העיסה כשרה לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. אמר רבן שמעון בן גמליאל, קיבלנו את עדותכם; אבל מה נעשה וגזר רבן יוחנן בן זכאי, שלא להושיב בית דין על כך, והכוהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב.
ח,ד העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קומציא, דכי; ועל משקי בית מטבחיא, דכן; ודיקרב למיתא, מסאב. וקרון ליה יוסי שריא.
ח,ה העיד רבי עקיבה משום רבי נחמיה איש בית דלי, שמשיאין את האישה על פי עד אחד. העיד רבי יהושוע על העצמות שנמצאו בדיר העצים, ואמרו חכמים, מלקט עצם עצם, והכול טהור.
ח,ו אמר רבי אליעזר, שמעתי, כשהיו בונים בהיכל, עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרות; אלא שבהיכל, בונים מבחוץ, ובעזרה, בונים מבפנים. אמר רבי יהושוע, שמעתי, שמקריבין, אף על פי שאין בית, ואוכלין קודשי קודשים, אף על פי שאין קלעים, קודשים קלים ומעשר שני, אף על פי שאין חומה: שקדושה הראשונה--קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא.
ח,ז אמר רבי יהושוע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיניי, שאין אלייהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק את המקורבין בזרוע, ולקרב את המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה הייתה בעבר הירדן, וריחקה בן ציון בזרוע; ועוד אחרת הייתה שם, וקירבה בן ציון בזרוע. כגון אלו--אלייהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות את המחלקות. וחכמים אומרין, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם--שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם, את אלייה הנביא--לפני, בוא יום ה', הגדול, והנורא. והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג,כג-כד).
|
